יום בחיי עמית הרופאה👩🏻‍⚕️🥼🩺

היום בקייטנה של עמית: משמרת לילה במיון ילדים בבית חולים מאיר, כפר-סבא, עם עמית הרופאה, חברת ילדות של אחותי שלשמחתי הרבה הזמינה אותי ליום בחייה.

הגעתי למיון היישר לתוך האקשן: מילד שנפל וקיבל מכה בראש, לעקיצת עקרב. שצף לא נגמר של ילדים הגיעו ועברו בדיקות וטיפולים, הרופאים בדקו את התוצאות, ביררו רגישויות, הסבירו בצורה נעימה, מפורטת ועניינית, וכן הלאה. מאקשן לאקשן, ממקרה למקרה: מילדה בת שנתיים עם חיוך מקסים ועיניים מהפנטות וחתך ענק בפנים לילדה אחרת במצב חמור יותר.

התהלכתי אחריה כמהופנט, רואה את היחס הנעים והמקצועי, את חוסר הפשרה בלבדוק כל פינה (אחרי הכל מדובר כאן על חיים ומוות), נפעם מיחסי העבודה בצוות ומהפרגון ההדדיים, משגרת העבודה ה'מטורפת' של רופאים במיון.

לצד היעילות, המקצועיות שעמית ועמיתיה הפגינו, מורכבות מערכת הרפואה הציבורית הייתה שם גם, התורים התארכו, רופאים שכבר עבדו לא מעט שעות והגיעו לסיום המשמרת, התקשו ללכת הבייתה, כי בדיוק הגיע עוד מקרה ש״איך אפשר בדיוק לעזוב אותו״. על כל מטופל, גם אם המפגש איתו היה 2-3 דק', צריך אח"כ להקליד במחשב את האבחונים, לבדוק היסטוריה רפואית, להוציא מכתב שחרור וכל אחד מהדברים הללו לוקח זמן כי המערכת לא מאוד מהירה ואף נתקעת.

אין לי מושג איך אפשר לשמור על ערנות ואהבה אמיתית למקצוע במשך תורנויות של כל כך הרבה שעות, ולמשך כל כך הרבה שנים, מבלי איזה חופש גדול או חודש חגים. אחד הרופאים גם ציין בפני ש-6 תורנויות לילה בחודש הנדרשות מכל מתמחה לא באות בהלימה לגיל שבו רובם נמצאים, גיל שבו כבר יש משפחה עם ילדים צעירים שמחכים להם בבית.

"האם אתה חושב שתשאר בעבודה הזו בעוד חמש שנים?" זו שאלה שאני חוזר עליה בכל מפגש חדש בקייטנה. עמית הייתה הראשונה שענתה לי בביטחון גמור שכן, והוסיפה כי תשאר בתפקיד הזה גם בעוד שלושים שנה. כאילו זה הדבר הכי ברור בעולם. אני מניח שזה קשור לכמות השנים הלא פרופורציונלית בהן הם מתכוננים לתפקיד הזה, ושלאורכן היה מספיק זמן להתחבט בנוגע לבחירה שלהם ולשנות כיוון אם הרגישו לנכון. אני תוהה איך בעולם המשתנה, האקטלקטי והדינאמי כמו שלנו, יש אנשים שבוחרים לעשות את הבחירה המשוגעת הזו של להיות רופא, ומתמידים בה.

-- אומרים שבפינלנד מתייחסים למורים כמו לרופאים, כאנשים שיש להם פרופסורה, מקצוע, אליו היה קשה להתקבל ומי שסיים אותו נחשב 'וואו'. ההצטרפות לכמה שעות ביום (לילה) לעמית הרופאה, סיפקו לי מעיין הצצה ליחסי הורים-רופאים: היחס החיובי והמכבד התקיים כפי שציפיתי. ניסיתי להבין מהם ההבדלים שיכולים להביא לזה, להלן המסקנות:

  • יש לי דעה 🙋🏻- לרוב, הכניסה לבית חולים, החשש לחיי הילד, היא חוויה זרה, לא מוכרת, חד פעמית. לעומת זאת, בית הספר הינו מקום שהרוב הגדול של ההורים חווה והכיר בעצמו, וגם אם מרחק הגיל טשטש את הזיכרון אז כנראה שיש איזה אח גדול לילד שעמו ההורים כבר הספיקו לגבש דעה כזו או אחרת על המערכת. שאלתי את עמית ועמיתיה על רגעים בהם חשו תסכול בתקשורת מול ההורים, הם ציינו שרוב המוחלט מאוד מכבד ונעים, מה שיכול לתסכל אותם היא אותה הבעת עמדה הורית שציינתי מקודם. "אני קראתי ואני יודע מה הבעיה של הבן שלי" הוא משפט שנשמע לא מעט במחלקות הילדים, ברור לרופאים שזה בא מתוך מצוקה ורצון לשליטה כלשהי במצב, אבל לעיתים, זה דורש מהם עימותים מיותרים ותסכול אישי שמישהו מזלזל בידע שלהם.

  • קשר חד פעמי מול קשר מתמשך 👬 - אחת ליום, אם לא יותר, עלי להתקשר להורים של אחד מהילדים בכתה ו'לדווח' על משהו: נפצע, לא הכין שיעורי בית כבר בפעם השלישית, הבריז, פגע, לא הביא טופס ועוד.. ואם ההורים גרושים, אז כנראה שאצטרך להתקשר פעמיים. אני ממש לא אוהב את הרגע של החסרת הפעימה כשהמחנך מתקשר, ולכן אני משתדל לשמור על קשר רציף עם ההורים, לעדכן פעם ב.. על ההצלחות, הרגעים שראיתי אותו בהם יצא יצא מאיזור הנוחות שלו ועוד. הרופא במיון פוגש את הילד בצמוד להורה, בתקווה שזהו מפגש חד פעמי. מן הסתם זהו קשר שונה שבו הסיכוי שיהיו רגעי כעס, תסכול, זלזול כנראה יהיו קטנים יותר.

  • הכל אנשים 👱🏻👱- יש את המורים או הרופאים שיגיעו למצבי ויכוח ולוחמה מול הורים, ויש כאלו שלא. מהחוויה שלי, בבתי הספר בהם עבדתי, מורה תמיד יוכל למצוא מישהו שיסתכל, ימשב אותו, ויחזק אותו. יש לא מעט השתלמויות הקשורות בבניית קשר וזה בהחלט חלק עקרי מהמקצוע שלנו. כמובן שגם רופאים הפוגשים אנשים במצבי מצוקה, צריכים את הכלים הללו. להבנתי התחום הזה הוא לא בראש סדרי העדיפויות בלימודי הרפואה (אולם מבירור קצר להבנתי מנסים להכניס תכנים אלו בתכניות הלימוד החדשות בארץ), ולפחות במחלקה של עמית הרופאה, הבנתי שאין פרוצדורה סדורה של מישוב וליווי הקשר הבין-אישי של הרופא בתוך המחלקה. אולי יצא לכם לשמוע על משהו אחרת?

  • סופר גיבורה🦸🏻‍♀️ - אסיים בנקודה שאני חושב שאפשר ללמוד ולאמץ מהרופאים, עמית הייתה פשוט... סופר גיבורה, היא באה והצילה את המצב, עם החלוק הגלימתי, הידע והמזרק, הפכה מצב של מצוקה למצב עם הסבר, פרופורציות, נתונים ובתקווה – תקווה. חבישת פצע מדמם נראית הרבה יותר לעין מליווי ילדה בזמן חרם או החדרת אמונה בילד בהתמודדות עם מבחן המתמטיקה, רוב הציבור גם יודע כמה מקצוע הרפואה הוא קשה, וקשה להגיע אליו.. לעומת ההוראה (שם גם ״המורים מגיעים הבייתה ב-14:00!!״). נכון, ישנן יוזמות שונות כמו יום המורה, או מורה השנה – שמנסות לצבוע בתודעה הציבורית את מקצוע ההוראה באופן חיובי יותר, אך הן עדיין אינן מספיקות. אני מאמץ את התפיסה של פרופסורה שרופאים רואים בעצמם, יש לי פרופסורה של מורה, אותה אני עושה במאמץ ובצורה המקצועית והנעימה ככל שאני יכול. אני לא יודע אם אלבש גלימה או חלוק (למרות שאני אוהב אאוטפיטס) אבל.. אמשיך ללמוד, להתקמקצע, ולעשות הכי טוב שאני יכול.

אז עמית הרופאה, המון תודה על זה שנתת לי להיחשף ליום מטורף בחייך, מצטער שלא שרדתי מעבר ל-2 בבוקר, אין לי מושג איך את נשארת שם 26 שעות, ואיך את עושה זה פעם בשבוע. יישר כח!! מעריץ. 🤗





פוסטים אחרונים

ארכיון

הירשמו עכשיו על מנת להישאר מעודכנים במסעו של עמית המורה