יום בחיי שירלי רמון, ראש מנהל חינוך תל אביב-יפו

"נו עמית מתי תהיה כבר שר החינוך?" לפעמים כשאני פוגש אנשים מחוץ לעולם החינוך, הם מנסים להחמיא לי או לפרגן לי בשאלות כמו מתי אני מגיע כבר לתפקיד מפתח כזה או אחר. זה לא יחדש לאף אחד העובדה שעולם החינוך אינו מושלם: מבני הכתות, תכני הלימוד והאופי הארגוני לא בהכרח משרתים את הלמידה או הצמיחה האידיאלית של התלמידים. לפעמים כשאני נתקל במחסום הארגוני, קל לי להאשים את מי שנמצא שם למעלה, אלו שמחליטים על אותם קירות. תסכול מערכתי פייר למדי. הגברת אותה ביקרתי, הצליחה בעיני לצמוח ולהתמקם כמובילה חינוכית חברתית שאפשר לסמוך עליה, שיש תחושה שהיא עושה, רואה ושמה לב מה קורה בין ההחלטות שלה (ובעיקר מה קורה גם אחריהן). יום בחייה היה מתנה עבורי: הן כדי לראות ולהבין מה סוד הקסם הזה שהיא עושה שאליו היא זוכה לביקורות חיוביות מפה לפה, והן כדי לזכות ולראות מישהי בתפקיד מפתח מקיימת את האג'נדה שלה ומגשימה את עצמה בעוצמות ובמעגלי השפעה רבים. אז לאחר ההקדמה הזו, ברוכים הבאים לפוסט ״עמית המורה בקייטנה עם שירלי רמון, ראש מנהל חינוך תל-אביב-יפו״ הגעתי למשרדי העירייה בכיכר רבין בשמונה וחצי בבוקר, שירלי הגיעה כמה דק' אחרי מכיוון ששכחה '״שוב״ את הטלפון הסלולרי בבית והייתה צריכה לחזור לאסוף אותו. חברותיה למשרד צוחקות כאילו זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, ברגע ששירלי הגיעה כולן התיישבו במהרה סביב שולחן העבודה שלה, עוברות על הלו"ז העמוס לשבוע הקרוב ו..מתחילות הפגישות. כמות הפגישות והמידע שעבר דרכי מהרגע בו הגעתי ועד שהלכתי לא יבייש 8 פוסטים או מאמר מחקרי: החל מסקירת השיפוצים ופרויקטי הבניה העתידיים, דרך מעבר על התקציב לשנה"ל הבאה, תכנון סיור העשרה למנהלי בתי ספר לפינלנד ועד לחשיפה ושיתוף פעולה עם אגף החדשנות של העירייה. שירלי הרשימה אותי מאד בכל ישיבה ופגישה: מבחורה שלפני רגע ''שוב שכחה את הסלולרי בבית״, גיליתי ונחשפתי לראות את שירלי ששמעתי עליה: כזו ששולטת בחומר, שואלת שאלות חדות ולא מתפשרות, לא מהססת לבטא ביקורת או את האגנ'דה החברתית במקומות בהם היה צריך, מתקתקת עבודה ותוך כדי מקפידה על חשיבה מעמיקה מתוך אמונה בחשיבות כל החלטה וסעיף. הגיעה השעה 16:00 והייתי כבר תשוש, הרמתי את הראש וראיתי את שירלי וחברות הצוות שלה נרגשות כאילו רק התחיל היום, מוכנות לפגישה הבאה. שאלתי את שירלי איך היא שומרת על עצמה ומאזנת בין כל מה שקורה כאן לחייה הפרטיים, היא השיבה שהבית שלה נמצא 5 דק' הליכה מהעבודה, אז כשהיא מסיימת לעבוד בשבע בערב, בשבע וחמישה היא בבית. יש לזה משמעות: היא שיתפה שהבנות תמיד יכולות לקפוץ לבקר אותה במהלך יום העבודה. שירלי שיתפה שהקושי האמיתי איננו שעות העבודה, אלא כובד ההחלטות, שהיא פוגשת משפחות וסיפורים שיש להחלטות שמתקבלות בעירייה משמעות ישירה לגביהם, ושקשה ללכת לישון בלילה עם ההבנה של המשמעות הזו. ששאלתי את שירלי אם היא מרגישה שהיא מממשת את הציפיות שהיו לה כשהיא נכנסה לתפקיד, היא ענתה שכן ושהיא מאד הופתעה לטובה. שירלי באה מארגון גמיש עם חשיבה מעמיקה שם עבדה 15 שנה (ברנקו וייס) והיא שיתפה כי היא חשבה שבעירייה לא תהיה גמישות ושהיא כנראה לא תשרוד שנה במערכת, אבל עם כניסתה גילתה אנשים מדהימים, ביניהם נשות הצוות המדהימות שעובדות איתה (הן היו באמת תותחיות ונתנו לי תחושה נעימה לכל אורך היום, תודה!) ושלשמחתה יש רצון, צורך ומרחב להשפעה באפשריות התפקיד שלה. -- חיי כמורה יכולים להתחלק ללפני ואחרי הביקור אצל שירלי: החשיפה לאיך מתקבלות החלטות והידיעה שלמי שיושב שם באמת אכפת ממני, המורה, או מ-X התלמיד והתלמידה, מעניקות במובן מסוים תחושת ביטחון תעסוקתי ותחושת שייכות ושותפות.

ואם כבר בתפקידי מפתח ובשר החינוך עסקינן, ליבי כואב על נערים שנשלחים או הולכים ממצוקה לטיפולי המרה, כואב לי הלב על כך שאנשים חושבים שטיפולים כאלו לגיטימיים ואינם מבינים את השלכותיהם. ראוי שכל איש ואישה המאמינים בחינוך יגנו את התמיכה במוסד הזה וברעיון שצריך לעבור המרה. שמחתי לראות מכתב שיצא בקרב מנהלי בתי הספר היסודיים בעיר שמגנים את האמירה, ושיצאה אמירה כזו גם ממנהל בית ספרי.






פוסטים אחרונים

ארכיון

הירשמו עכשיו על מנת להישאר מעודכנים במסעו של עמית המורה